חללים של תרבות חלולה
"מילים כמו שטן", "שקרן" או "גם גרמניה התחילה כך" מופיעות ועושים בהן שימוש בכלי התקשורת; בכירים המואשמים חדשות לבקרים באונס או בניצול מיני; בריונות ומעשי אלימות בקרב בני נוער וגם בכבישים- אלו רק כמה מהגילויים שהחברה הישראלית עדה להם בשנים האחרונות.
לכאורה אין קשר בין התופעות השונות, אבל יש תחושה כללית שמשהו בתחום יחסי האנוש הבסיסיים בחברה הישראלית מתפורר לו אט-אט. גבולות נפרצים. מעשים ואמירות, שהיו פעם מחוץ לתחום, הופכים להיות דבר שבשגרה. השיטה בה חובטים בכל הכוח- ולא משנה אם זה בראש ממשלה מכהן, בנער חסר ישע או במבוגר שיורד לחצר כדי לבקש שקט מצעירים המתפרעים בשעות הקטנות של הלילה- מעידה כי הפכנו במידת- מה לחברה ללא גבולות.
אומנם את האקסיומה "אלימות מילולית מובילה לאלימות פיזית" דומה שכבר הפנמנו. הפנמנו, אולם לא הכללנו. הפנמנו בעיקר כלפי התבטאויותיו של "האחר", אבל לא ביחס להתבטאויות והמעשים שלנו. כך יכול פוליטיקאי מתחיל להטיף בשער בת- רבים על הצורך בפוליטיקה נקייה- אף על פי שהוא עמו השתמש בעבר הלא- רחוק באותם ערוצי תקשורת כדי להכין את הקרקע לצמיחתו הפוליטית האישית.
"הפנים האנושיות של החברה" – זאת הכותרת הראשית של פרשת "בהר", פרשת השבוע. משפט המפתח בפרשה, החוזר בווריאציות שונות, הוא כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ". "ימוך" פירושו "יהיה נמוך". נמוך כלכלית, נמוך חברתית, נמוך משפחתית, נמוך נפשית, ובקיצור: נמוך.
חברה שבה יש הרבה אנשים "נמוכים", היא חברה בסיכון. אפשר להתעלם מה"נמוכים", אפשר לא להשקיע די בחינוך ילדיהם, בפיתוח שירותים קהילתיים, אך אל לנו להתפלא אם סופם של ילדי ה"נמוכים" יגיע להתפרעות במרחב הציבורי. הם שם. אי-אפשר למחוק אותם. חייבים להעלות אותם.
אך "נמוך" זה לא רק בתחום המדיד. נמיכות הקומה יכולה להיות רוחנית, בין-אישית. שהרי הפרשה מצווה אותנו גם "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ". אל תרמו, אל תפגעו, אל תצערו איש את חברו. והנימוק הוא: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אלוהיכם".
אנו ילדיו של ה', כל אחד מאיתנו. כל אדם הוא "בן מלך", איש ואישה, ילד וילדה. לכל אחד כבוד בסיסי הנובע מצלם האלוקים שבו. הוא שייך למשהו. ההכרה בכך הופכת את הנימוס הבסיסי למשהו שהוא מעבר ל"חוקי ועד בית", המאפשרים לנו לחיות אחד בצד האחר. הנימוס הבסיסי נובע מהכבוד הקורן מבן האנוש ומהכבוד הטבוע בו. הכבוד הבסיסי של האדם אינו נובע ממעמדו או ממצבו הכלכלי, אלא מהרוחניות הטבוע בו; כי הנמיכות האמיתית אינה המצב הכלכלי שבו שרוי האדם, אלא באובדן הכבוד וצלם האלוקים שלו.
וכך מסביר רבי חיים בן עטר, האור החיים הקדוש": "ואמר: 'כי ימוך אחיך'. שהוא רוח החיים, אשר נטע בתוכנו לחיותנו". במילים אחרות: נמיכות קומה היא העדר רוחניות, היא חיים פיזיים נטולי משמעות של ממש.
הבריונות, לה אנו עדים ברחובות מדי פעם, מדברת על אובדן של משהו מאוד יסודי. ה"ביריונים" הללו (ילדים בני 17 או נהגים ה"חותכי" בכביש), נעשו חלולים. התרבות שלנו בסכנה להפוך חלולה, מכווצת, נמוכה, חסרת רוח ותוכן.
ואם הזכרנו את התרבות הפוליטית, אז נסייג ונאמר כי אולי אין כאן בריונות במובנה המצוי, אולם כבר אמרו חז"ל: "תלמיד חכם שיש לו רבב (כתם) על בגדו חייב מיתה". כלומר, הכתם ואפילו הקטן ביותר- על כותנתו של תלמיד חכם – בולט למרחקים. הדוגמה האישית שלהם איננה פעמים רבות כזו המבטאת כבוד ליריב הפוליטי. כנראה חלקם עוד לא הבינו שההתלהמות אינה משכנעת אנשים אינטליגנטים, אלא ממש ההפך.
הפוליטיקה האחרת, לה אנו כמהים, היא פוליטיקה מכבדת, לא מתלהמת. כזאת שיודעת לבטא עמדות, מימין ומשמאל, עמדות ברורות חדות, אבל עמדות המכבדות את המבטאים אותןואת אלה שהן מופנות כלפיהם.
עלינו לשדר כבוד ונימוס. נימוס אינו חולשה, אלא מעצים עוד יותר את הנוגע בו ומפגין את עוצמתו הפנימית. ההתלהמות מבטאת פעמים רבות חוסר בטחון, חשש, פחד ובעיקר נמיכות קומה.
(נכתב ע"י הרב רפי פוירשטיין, נשיא "מכון פוירשטיין" לקידום כושר הלמידה ומרבני ארגון צהר)
תקציר הפרשה:
פרשות בהר-בחוקותי, הנקראות לעיתים יחד, חותמות את ספר ויקרא ומציגות עקרונות חברתיים ורוחניים עמוקים:
בפרשת בהר התורה מצווה על שנת השמיטה: מדי שבע שנים, האדמה תשבות מעבודות חקלאיות, והיבול יהיה הפקר לכל.
לאחר שבע שמיטות, מגיעה שנת היובל (השנה ה-50), שבה משוחררים עבדים, והשדות שנמכרו חוזרים לבעליהם המקוריים.
התורה מדגישה את הצורך לסייע לנזקקים, לא להלוות בריבית, ולהתייחס בכבוד לעבדים, תוך תזכורת שכל רכושנו שייך לה'.
פרשת בחוקותי פותחת בהבטחות ברכה: אם ילכו בני ישראל בחוקות ה', יזכו לשפע, ביטחון ושלום.
אך אם יבחרו לסטות מהדרך, מובטחות תוכחות קשות, המתארות את תוצאות ההתרחקות מהאל.
למרות התוכחות, מסתיימת הפרשה בנחמה: ה' לא ימאס את עמו, וזוכר את הברית עימם.
לבסוף, מובאים דיני נדרים והקדשות, המדגישים את חשיבות הכוונה והדיוק בקיום מצוות.
שתי הפרשות יחד מדגישות את הקשר בין שמירת המצוות לבין הברכה והקיום החברתי התקין, ומזכירות את אחריותנו כלפי הזולת והארץ.