עזה כמוות האהבה
נצח חלף לפני שיעקב קיבל את הבשורה כי "עוד יוסף חי":
"וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם" (בראשית מה, כו). ולאחר מכן: "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אוֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (שם, כז)
בתחילה "פג ליבו" כי לא האמין ולאחר מכן חייתה רוחו, הוא מתאושש ומצליח לדבר: "רַב, עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי, אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" (שם. כח) כלומר הוא מעביר מסר ש'אין צורך להרבות בשבחו ובמעלליו, העיקר שהוא עדיין חי. הניחו לי לפגשו לפני שיהיה מאוחר מדי'.
פרשנים שונים ניסו להסביר את המתרחש בליבו של יעקב ואת התהפוכות המהירות והחדות שהוא עובר באותם רגעים ובייחוד התעכבו על התגובה הראשונית המתוארת במילים הקשות "ויפג לבו".
האברבנאל סבר שזו תגובה של צער בשל אי אמון. הוא מתאר התחדשות של צער, שהיא תחושה המוכרת לאנשים האבלים על אדם קרוב להם ועל אהבתם החסרה. אפילו הזכרת שמו ומעשיו מעוררת מחדש את תעצומות הכאב.
על פי רש"י והרשב"ם, יעקב מגיב לחדשה המסעירה בדחייה ובהדחקה. כלומר, מדובר בניסיון להדוף את הבשורה הלא צפויה, כדי לתת לה זמן לשקוע בנפש. הקושי לעמוד מול שינוי חד במציאות מחייב דחייה של הרגע. התגובה "כי לא האמין" זהה לתגובה המוכרת לנו של "לא יכול להיות" שנאמרת כהדיפה ראשונית של בשורה טובה.
לפי הרמב"ן, מדובר בתגובה פיזיולוגית לשינוי קיצוני בתודעה, ליבו של יעקב לרגע עמד מלכת. פחד ובהלה והפוגת הלב הן תופעות פיזיולוגיות וכשהן בקיצוניותן הן עלולות להביא עד שערי מוות. זו גם הסיבה לכך שבדרך כלל נהוג לבשר בשורות בהדרגה.
הפוסקים הרבו לעסוק באפשרות שיעקב בעצם מת לרגע בעתם שמיעת הבשורה הטובה ובעקבות כך, פרשה זו של 'ויפג לבו' שימשה כר ומצע לדיון בשאלות הלכתיות העוסקות במושתלי לב או במי שעבר ניתוח לב פתוח. כאלה שליבם מוצא מקרבם לרגעים או מנותק ממערכת הדם. מה גדרם, האם הם נחשבים למתים שקמו לתחיה או שלמרות העילפון הרגעי ודום הלב לא מתו כיעקב שהתעשת והמשיך לחיות.
מבחינתנו, המוות הרגעי הזה מספר משהו על אהבה וכמיהה. הדבקות באדם אהוב יוצרת בועה הנמצאת בספירה שמעל החיים ובמובן מסוים היא מדמה את הקשר של כל אדם לבוראו, קשר שיש בו צד ממית המבטל את הגוף וחיותו.
"שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה …" (שיר השירים ח, ו)
(נכתב ע"י הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, חברת הנהלת צהר וראשת בית מדרש לנשים מכללת הרצוג)
תקציר הפרשה-
פרשת ויגש היא שיא דרמטי בסיפור יוסף ואחיו, והיא נפתחת לאחר שיוסף שם גביע בתוך אמתחתו (שַׂק גָדוֹל) של בנימין כדי להאשימו בגניבה. יהודה ניגש אל יוסף, המשנה למלך, ונושא נאום מרגש, המבקש שיוסף יעניש אותו במקום בנימין, כדי למנוע מיעקב אביהם צער שיגרום למותו.
הנאום מראה את השינוי העמוק שחל ביהודה ואחיו, שלקחו אחריות על אחיהם הצעיר. יוסף אינו יכול עוד לשאת את המעמד, פורץ בבכי, ומגלה לאחיו : "אני יוסף אחיכם". לאחר מכן, הוא מרגיע אותם ומסביר כי הקב"ה שלח אותו למצרים כדי להציל את משפחתם מרעב. יוסף מבקש מאחיו שיעלו במהירות לארץ כנען ויביאו את יעקב ואת כל משפחתו לרדת למצרים. פרעה שומע על בוא משפחת יוסף ומסכים בחפץ לב לתת להם את "טוב הארץ" למחיה.
האחים חוזרים לאביהם, יעקב, ומבשרים לו שיוסף חי, ויעקב מתקשה להאמין עד שהוא רואה את העגלות המצריות ששלח יוסף. יעקב מחליט לרדת למצרים, ובדרכו ה' מתגלה אליו ומבטיח לו שישמור עליו ושישיב את זרעו לארץ המובטחת. הפרשה מסתיימת בכך שכל משפחתו של יעקב מגיעה למצרים, ויעקב ויוסף נפגשים שוב לאחר עשרים ושתיים שנים של פרידה כואבת.
שבת שלום!!