מהי בעצם ברכה?
בלק בן צפור מלך מואב רואה את ניצחונות ישראל במלחמות סיחון ועוג וחושש כי מדינתו היא הבאה בתור! הוא שולח שליחים אל נביא בשם בלעם בן בעור ומבקש ממנו לבוא ולקלל את ישראל, "ידעתי" מציין בלק, "כי אדם שתקלל יקולל, ומי שתברך יבורך."
בלעם הנביא, לאחר מספר סירובים, מגיע עם השליחים אך במקום לקלל מוצא עצמו בעל כרחו מברך את עם ישראל במילים המפורסמות: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל!"
רש"י יאמר כי לנוכח המבנה של האוהלים והאופן בו היה מאורגן המחנה, ניתן היה לראות הקפדה על שמירה על פרטיות המשפחה והשבט. תו תקן מוסרי ואתי, עם נאמנות גבוהה ליקיריך ולמשפחה. ואת זאת ראה בלעם ועל כך ברך.
אך איזו מן ברכה היא זו? היא נשמעת יותר כמו תיאור עובדה קיימת. ומה אנחנו יכולים ללמוד ממנה על ברכות באופן כללי?
ביהדות יש ברכות על כל דבר. ברכת "שהחיינו" למשל, נאמרת בכל עת שאנו מתקלים במשהו חדש ובעל חשיבות, ומכירים תודה על כך. הברכה היא הדרך לעודד אותנו לזהות ברגע הזה את החוויה והנוכחות האלוהית. ממש כמו במפגש בהודו בו אנשים קדים זה לזה ואומרים נמסטה- כלומר – אני מזהה את הניצוץ האלוהי שבך.
כאשר אנו מזהים בזולת את הניצוץ הזה, אנו מלבים אותו ומחזקים אותו.
כשאנו מברכים מישהו אנו נוגעים בטוב הטמון בו ומאחלים לו לפרוץ החוצה.
כל מה שטמון בעולם וטרם פרץ החוצה – זקוק לברכתנו.
ברכה אינה דבר הנמסר מאחד לשני
ברכה היא רגע של מפגש,
סוג מסוים של יחסים שבהם שני הצדדים זוכרים ומכירים את טבעם או ערכם האמיתי.
כשאנו מברכים אנו מאפשרים לאנשים לזכור מי הם.
את מי תרצו אתם לברך? איזו תכונה בו תרצו להאיר באמצעות הברכה?
(כתבה יוכי נדבצקי, בהשראת הספר ברכות סבי רחל נעמי רמן)
הפרשה בקצרה:
בלק, מלך מואב, ראה את ניצחונות עם ישראל על סיחון ועוג וחשש שגם הוא יפסיד במלחמה, לכן הוא מחליט להילחם בדרך אחרת. הוא שכר את בלעם בן בעור, נביא- מכשף, שיקלל את עם ישראל. בלעם מוכן ללכת רק לאחר הסכמתו של ה'. ה' אומר לו שהוא יכול ללכת, אבל שיידע שמפיו ייצאו רק ברכות לעם ישראל.
בלעם יוצא לדרך על אתונו, אך נתקע בדרך בשל התערבות אלוקית- מלאך ה' עומד בדרכו ומונע מהאתון להתקדם. בלעם לא רואה את המלאך ומכה את האתון 3 פעמים ואז מתרחש נס, האתון מדברת והמלאך נגלה בפני בלעם. לאחר שיח ביניהם, בו המלאך מזכיר לבלעם שאם ימשיך בדרכו שיידע שמפיו ייצאו רק מה שה' יגיד לו לומר. וכך נערך המעמד בו בלעם אמור לקלל, אך מפיו יוצאות רק ברכות, למורת רוחו של בלק.
בהמשך הפרשה עם ישראל עובד עבודה זרה עם בנות מואב ומדיין, מה שגורר כעס של ה' ומגיפה קשה בה מתו 24,000 איש. בזמן שהמגפה משתוללת זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, חוטא גם הוא.
פנחס, נכדו של אהרון הכהן, לוקח כידון והורג את זמרי והמואבית, וכך המגיפה נעצרת.