המנהג להרעיש בהזכרת שם המן בקריאת המגילה הוא מנהג ותיק, שהרמ"א הורה "אין לבטל שום מנהג… כי לא לחינם הוקבעו". ואכן, החכם צבי היה מכה ורוקע רגליו כשהגיע לשם הרשע.
המטרה, על פי החתם סופר, אינה לבטל את המצווה, אלא שהרעש והבלבול מראים שאין אנו רוצים לשמוע את שם הרע הזה, ומבטאים מחאה על ההכרח לשמוע אותו.
מסר זה מתחבר למסר הפנימי של פורים: במהלך כל השנה אנו נדרשים להיות "ריאליים", ולהתמקד בקשיים, בטרדות ובמאבקים היומיומיים – המן שלנו. בפורים אנו נתבעים להשתחרר מההתבוננות הריאלית המעייפת, ולגלות ריאליות אחרת – עומק החיים, הנשמה והאישיות האמיתית שלנו. כל השנה אנו "מתחפשים" ומסתירים את האמת שלנו.
כשאנו מרעישים, זוהי החלטה עקרונית שאנו לא מעוניינים יותר לשמוע על הקשיים והצרות, אלא להיפגש רק עם הטוב, עם מה שישנו ומה שיותר אמיתי. כל מצוות פורים הופכות את נקודת המבט – ונהפוך הוא.
המפגש הזה עם ה"ריאליות האחרת" מלמד אותנו לקחת את השמחה אל תוך השגרה, ולמקם את הקשיים במקומם הראוי.
חג שמח ולחיים!
(על פי דבריו של הרב אלי שיינפלד)