של מי האחריות? לימוד ושיח בפרשת שופטים

פרשת השבוע שלנו היא חלק מהנאום של משה רבינו לפני מותו אל עם ישראל, בו הוא מזכיר להם את המצוות לפני כניסתם לארץ. הפרשה פותחת בפסוק "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" ועוסקת במספר סוגיות חברתיות.

אחת מהן היא פרשת עגלה ערופה. מדובר על מקרה בו מוצאים חלל שנמצא בדרכים ולא ידוע מי הרג אותו. מה עושים במצב כזה? מי אחראי במקרה כזה? ואיך כל זה קשור אלינו? בואו ונצלול..

להדפסת דף מרוכז עם הקטעים ללומדים- לחץ כאן

להדפסת דף ההנחיה למעביר/ת הלימוד- לחץ כאן

1

"כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך לרשתה נופל בשדה – לא נודע מי הכהו. ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל. והיה העיר הקרובה אל החלל, ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אשר לא עֻבַּד בה, אשר לא משכה בעול; והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יֵעָבֵד בו ולא יִזָּרֵעַ, וערפו שם את העגלה בנחל. וניגשו הכהנים בני לוי – כי בם בחר ה' אלוקיך לשרתו ולברך בשם ה', ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע – וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל. וענו ואמרו: ידינו לא שפכו את הדם הזה! ועינינו לא ראו! כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל. ונכפר להם הדם. ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה'" (פרק כ"א, פסוקים א'-ט')

בפסוקים מתואר לנו מקרה שמוצאים אדם ללא רוח חיים על הקרקע ולא יודעים מי רצח אותו.

מה עושים במקרה כזה? זקני העיר בודקים מה העיר הקרובה ביותר למקום ואז אנשי אותה עיר מביאים עגלת בקר שלא השתמשו בה לצרכי עבודה ויחד עם הכוהנים וזקני העיר יוצאים לנחל איתן ועורכים טקס במהלכו עורפים את ראש העגלה, הכוהנים וזקני העיר שוטפים את ידיהם והטקס מסתיים בכך שזקני העיר אומרים שאין להם ולעירם חלק במות האדם הזה.

שאלות לדיון:

·מה לדעתכם הרעיון של החוק הזה? עבור מי הוא מיועד?

·מה המטרה של הטקס שנערך?

2

"אמר רבי יוחנן: מהו שכתוב "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה"? על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך ועל יתד של מרכבה חרבה ביתר.

על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, שאותו איש שאוהבו קמצא ובעל ריבו בר קמצא עשה סעודה. אמר לו לשמשו: לך הבא לי את קמצא. הלך, הביא לו את בר קמצא. בא, ראה אותו שהיה יושב (בסעודה). אמר לו: הרי אותו האיש (אתה) בעל ריבו של אותו האיש (אני). מה רצונך כאן? קום צא. אמר לו: הואיל ובאתי, תניחני ואתן לך דמי מה שאוכל ואשתה. אמר לו: לא. אמר לו: אתן לך דמי חצי מסעודתך. אמר לו: לא. אמר לו: אתן לך דמי כל סעודתך. אמר לו: לא. אחזו בידו והקימו והוציאו.

אמר: הואיל והיו יושבים חכמים ולא מחו בו – נבין מזה שנוח להם (בדבר הזה). אלך ואלשין עליהם למלך. הלך, אמר לו לקיסר: מרדו בך היהודים. אמר לו: מי יגיד? אמר לו: שלח להם קורבן, תראה אם מקריבים אותו. הלך, שלח בידו עגל משולש. בזמן שבא – זרק בו מום בניב שפתים ויש אומרים בדוקין שבעין, מקום שלנו (ליהודים) הוא מום ולהם (לרומאים) אינו מום. חשבו חכמים להקריבו משום שלום מלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומים קריבים על המזבח. חשבו להורגו, שלא ילך ויספר. אמר להם רבי זכריה: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג.

אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".

(תרגום מילולי של הסיפור המובא בתלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ה, עמוד ב')

הסיפור על קמצא ובר קמצא ההוא מאגדות החורבן היותר מוכרות ומובא במספר מקורות בניהם בתלמוד. הסיפור נפתח במשפט "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" ומתרחש בימים שלפני חורבן בית שני (בסוף שנות ה-60 לספירה). בסיפור מסופר על אדם עשיר שערך בביתו סעודה גדולה והזמין אליה את כל אנשי ירושלים. לעורך הסעודה היה אדם שמאוד אהב שנקרא קמצא והיה אדם ששנא שנקרא בר קמצא. עורך הסעודה רצה להזמין לסעודה את קמצא לסעודה, אך התרחשה טעות ואל הסעודה הגיעה שונאו של בעל הסעודה- בר קמצא. כשמתבררת הטעות עורך הסעודה אומר לבר קמצא לצאת מביתו ובר קמצא מסרב. עורך הסעודה מתעקש ובר קמצא מצידו מציע הצעות שונות לשלם על האוכל והסעודה, כדי שלא להתבייש בסילוקו מהסעודה, אך בעל הסעודה לא נענה. בר קמצא יוצא מהסעודה מבוייש ופגוע ומחליט שהוא רוצה לנקום.

הוא פונה לקיסר הרומי, ששלט בארץ ישראל באותה תקופה ואומר לו שהיהודים מרדו בו. כשהקיסר מבקש הוכחה לדברים בר קמצא מציע לו לשלוח ליהודים עגל ולראות האם יקריבו אותו או לא. בר קמצא מטיל מום נסתר שפוסל את הקרבת העגל כקורבן מבחינת ההלכה היהודית.

חכמים מתלבטים מה לעשות- האם להקריב את העגל למרות המום, כדי לא להמרות את פי הקיסר ולהסתכן או להיצמד להלכה- לא להקריב את העגל ולהרוג את בר קמצא, כדי שלא ילשין לקיסר?

בסופו של דבר ר' זכריה בן אבקולס, שהיה מראשי החכמים, בוחר שלא להקריב את הקורבן וגם לא להרוג את בר קמצא. הביסוס לשתי החלטותיו הוא שלא יסיקו בעתיד מסקנות מהמקרה הזה (שלא יחשבו שמותר להקריב קורבן עם מום ושלא יחשבו שמי שמטיל מום בקרובן דינו מוות). בסופו של דבר בר קמצא חוזר לקיסר ומעדכן אותו שהיהודים אכן לא הקריבו את הקורבן ששלח. פסילת הקרבן נתנה לקיסר הוכחה מספקת למרד של היהודים, והניעה אותו לעלות על ירושלים ולהחריב אותה ואת בית המקדש השני.

בסיום הסיפור, התלמוד מביא את דעתו של ר' יוחנן על הדברים וכך הוא אומר- "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושפרה את היכלנו והגליתנו מארצנו".

כלומר, לפי ר' יוחנן הדגש בכל הסיפור והדבר שהביא לחורבן בית המקדש זו התנהלות של ר' זכריה בתגובה לדברים.

*הערה למעביר/ה- בסיפור זה ישנם חלקים רבים שאפשר להתייחס ולהעמיק. במסגרת הלימוד הנוכחי בחרנו להתמקד באמירה של ר' יוחנן כלפי ר' זכריה והפרשנות שניתן ללמוד ממנה.

שאלות לדיון:

·למה לדעתכם ר' יוחנן משליך את האחריות דווקא כלפי ר' זכריה? הרי יש בסיפור עוד דמויות משמעויות בהתגלגלות העניינים.

·מה בהתנהלות של ר' זכריה יכולה להיתפס כבעייתית? איך היה יכול לנהוג אחרת?

ננסה לענות על השאלות בעזרת הקטע הבא:

3

מפני גודל ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס לא הרהיב בנפשו עוז לעשות בזה הלכה למעשה, וחשש שיחשדו אותו שעשה שלא כהלכה, ולא החשיב עצמו לגדול ולקבוע בדעתו להיות עושה הלכה למעשה ולתלות בהוראת שעה, וחישב כי הדבר נמסר רק לגדולי הדור, והוא אינו ראוי לזה לעשות גדולות שלא כתורה, ולתלות כי עושה למען לגדור גדר ולעמוד בפרץ. ומפני זה אמרו לשון ענוותנותו, היינו במה שלא רצה לעמוד על דעתו – זאת הייתה הסיבה לחורבן הבית. ועי' מדרש איכה [במעשה קמצא ובר קמצא המובא שם] "שהיה סיפק בידיהון למחות ולא מיחה", היינו ג"כ על כוונה זו. שהיה בידו להורות הוראת שעה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך".

המהר"ץ חיות (גיטין נו, א, ד"ה 'ענוותנותו של ר' זכריה')

ר' זכריה היה ראש החכמים באותה תקופה. בדיון שהיה ביניהם נטו רוב החכמים לדעה אחרת, אך כשר' זכריה אמר את דעתו כולם התיישרו לפיה. טענתו של רבי יוחנן כלפי רבי זכריה בן אבקולס היא שלא ראה את מה שעלול לקרות כתוצאה מהחלטתו. המהרי"ץ חיות הסביר כי הענווה של רבי זכריה בן אבקולס התבטאה בכך שמצד הדין היה מותר להקריב את הקורבן בתור הוראת שעה, אך הענווה של רבי זכריה הביאה אותו לחשוב שהוא לא מספיק ראוי לפסוק הוראת שעה כזו. הוא מציין גם כי רבי זכריה היה בעת הסעודה עם קמצא ובר קמצא, אך העדיף שלא למחות כי חשב שלא יתייחסו לדבריו וכי הוא לא ראוי למחות בהם- על אף שדבר זה מתחייב ממעמדו.

אפשר לראות שיש כאן מנהיג שיש לו אחריות, אך הוא לא מבין את גודלה או מרגיש שהיא גדולה למידותיו מכדי להחליט אחרת מהנורמה ומהמובן מאליו.

שאלות לדיון:

·האם יצא לכם להיתקל בסיטואציה כזאת? איך הרגשתם? מה עשיתם?

·איך לדעתכם אפשר להימנע ממצב כזה? מה קבלת אחריות דורשת מאיתנו?

4

למילה "אחריות" יש משמעות מיוחדת.

א- אני. כדי לקחת אחריות, אני קודם כל צריך לקחת אחריות על עצמי.

אח- אחרי לקיחת אחריות אישית, אפשר לקחת אחריות שנוגעת גם לסביבה הקרובה אלינו.

אחר- מגדילים את מעגלי האחריות שלנו הלאה..

אחרי- לאחר היכולת לקח אחריות עליי ועל אחרים, יש בי היכולת לסחוף אחרי אחרים.

אחריו- הליכה אחרי הרעיון שאני משרת אותו, מה שמוביל אותי.

אחריות- רק כשיש לי את כל המרכיבים, אפשר לקרוא לזה לקיחת אחריות.

המילה אחריות מתחילה בא’ ונגמרת בת’, אי אפשר לחפף בלקיחת אחריות ואפשר לראות גם שבלקיחת אחריות יש חשיבות לסדר, אדם אינו יכול להיות אחראי על אחר לפני שהוא אחראי על עצמו.

עד עכשיו דיברנו על אחריות ועל המשמעויות שלה. כעת ננסה להבין איך כל זה נוגע אלינו?

5

"אנו צריכים להקים דור, שלא יהיו לו אינטרסים ולא יהיו לו הרגלים. מטיל ברזל סתם. גמיש- אבל ברזל. מתכת, שאפשר לחשל ממנה כל מה שיש צורך בו בשביל המכונה הלאומית. חסר גלגל? – אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר. צריך לירות? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי דין? מורים? שואבי מים? בבקשה, אני עושה את הכל. אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שם: אני- האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכל, אינני קשור בשום דבר; אני יודע רק ציווי אחד: לבנות".

(מתוך דברים שאמר טרומפלדור לז'בוטינסקי כשתיאר במפגש ביניהם בשנת 1916 את דמותו של החלוץ העברי).

שאלות לדיון:

·מה אפשר ללמוד מהמילים של טרומפלדור?

·איפה זה פוגש אתכם היום? (אישית, חברתית, קהילתית, לאומית..)

במהלך הלימוד התחלנו במקרה של עגלה ערופה- מצב בו מתרחשת סיטואציה שאין לנו יכולת לדעת מי אשם בה והתורה מלמדת אותנו שיש לנו אחריות. אי אפשר פשוט להתעלם. המשכנו להבין מה כוללת אחריות ושקבלת אחריות היא לא דבר קל. היא דורשת.

ומהדברים של טרומפלדור אנחנו מגיעים לנקודה האחרונה של הלימוד הזה- לכל אחד מאיתנו יש אחריות להיות חלק, לפעול היכן שצריך עם הכלים והיכולות שלי.

*לבחירתך כמוביל/ת הלימוד לאן לחבר את הדברים- אפשר לחבר למקום האישי בחיים של המשתתפים, אפשר לחבר לעשייה הקהילתית שלכם, לתקופה ולהיבט הלאומי ועוד.

·ניתן לסיים בסבב בו כל אחד אומר משהו שהוא לוקח על עצמו/ כל אחד כותב בפתק עבור עצמו.