בין קודש לחול אני חי…
פרשת השבוע מציגה שינוי מפתיע באופן אכילת הבשר עם הכניסה לארץ ישראל: "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם". בגמרא במסכת חולין מובאת מחלוקת בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא לגבי מהות השינוי.
לפי רבי ישמעאל, במדבר היה מותר לאכול בשר רק כקרבן, ובארץ ישראל הותר "בשר תאווה" – בשר שאינו קרבן. הסיבה לכך היא המרחק מבית המקדש, שהצריך פתרון חלופי לאכילת בשר.
רבי עקיבא, לעומתו, סובר שבמדבר היה מותר לאכול בשר תאווה ואף ללא שחיטה (בנחירה), ובארץ ישראל נאסרה הנחירה והוטל חיוב שחיטה.
העמדה של רבי עקיבא קשה להבנה: מה פתאום לצוות על השחיטה דווקא כאשר נכנסים לארץ ישראל? איך זה קשור לכך ש-'ירחק ממך המקום'?
נדמה שרבי ישמעאל ורבי עקיבא ביקשו לנתח ולהתמודד עם אותה תופעה עצמה: המרחק שנוצר בין הקודש לבין העם, שמתוכו בוקע ועולה מרחב חדש של חול.
רבי ישמעאל מתמקד בפן אחד של הסיפור, והוא הלגיטימציה שאנחנו נאלצים לתת למרחב הזה שעד כה התקיים רק בשוליים. כמו הורים בחופש הגדול שהולכים עם הילדים לקולנוע ולאטרקציות ומוצאים את עצמם מתפשרים קצת על הערכים והעקרונות החינוכיים כי נוצר פה פתאום ריק שצריך למלא אותו איכשהו. כך גם התורה מתפשרת ומאפשרת לנו לאכול בשר תאווה.
אבל רבי עקיבא רואה את הדברים קצת אחרת. הרי גם בעולם שיש בו קודש יש גם חול. יש בשר תאווה. אבל בעולם שבו הקודש זמין ואינטנסיבי, אנחנו לא מקדישים תשומת לב לחול. וכך אדם שרוצה סתם כך לאכול בשר, פשוט נוחר ואוכל, מתוך תחושה של עשייה נמוכה וחסרת משמעות. ודווקא כאשר אנחנו מתייחסים אל עולם החול כמרחב שעומד בפני עצמו, נותנים לו את הכבוד שלו, הוא יכול להתחיל להתרומם. דווקא בזמנים של חופש אפשר להתחיל לדבר על זמני השכמה בבוקר בלי קשר לזמנים של ההסעות; להקדיש תשומת לב לשעות הפנאי שלנו במקום להתייחס אליהן כאל זמנים מתים שבין הלימודים להליכה לישון; לעבוד על המקום של תפילה ביום שלנו גם כשאין לה משבצת קבועה במערכת. וכך, בדומה לבשר התאווה שנשחט כבשר קרבן, ימי החול שלנו מקבלים גוון של קודש.
(נכתב ע"י הרב אברהם סתיו, מרבני צהר)