לא להביט לאחור
בעקבות מעשיהם הרעים של תושבי סדום ועמורה אלוהים מחליט להרוס את הערים האלו ונותן הזדמנות ללוט (שהיה אחיינו של אברהם אבינו) ולמשפחתו לצאת מסדום, בזכות הקשר שלו לרבקהם (שאברהם אימץ אותו כבנו) וגם היותו מכניס אורחים, שלא כמו שכניו. כל זאת בתנאי שלוט ייצא משם ללא את רכושו ולא להסתכל אחורנית. הסיבה לתנאים הייתה כדי לנתק את זיקתו לתרבות סדום, לשכוח אותה אחת ולתמיד.
לוט עושה זאת, אך אשתו, שהייתה בת המקום ואף דאגה מה יהיה עם הרכוש ואיך היא תתקיים אחרי מותו של לוט, לא יכלה לנתק את עצמה לגמרי מאותם שורשים תרבותיים ומוסריים מהם ינקה ולכן החליטה להסתכל אחורנית. עונשה היה שמיד היא הפכה לנציב של מלח ושם במקום ניצבה לדורי דורות אנדרטה לקושי.
הפסיכולוג פול ווצלאוויק בספרו "המצב חסר תקווה אבל לא רציני – המרדף אחרי האומללות" מביא את סיפורה של אשת לוט ומצביע עליה כדוגמה לאדם שהתקשתה להיפרד מהעבר ובכך נתקע בהווה תוך כדי הפסד העתיד. ווצלאוויק אמנם מביע אמפתיה לכך שעבורה המתרחש בסדום ועמורה היה מן הסתם מעניין יותר מהחיים בהר צחיח, אולם בסופו של דבר, הוא מדגיש, היא זכתה לא בזה ולא בזה.
ככלל, היחס שלנו לעבר אינו פשוט. מצד אחד העבר שלנו משפיע על האופן שבו אנחנו רואים ותופסים את עצמנו והינו בעל ערך משמעותי מאד בבחינת עיצוב האישיות שלנו. החינוך אשר קבלנו בעבר הוא זה אשר מבשר את האופן שבו אנחנו מתנהגים בהווה. חוויות הילדות שלנו הם אלו אשר מעצבות את האישיות שלנו. אנחנו אמורים להיות מסוגלים ללמוד מהטעויות שלנו את לקחי העבר על מנת שלא נחזור על אותן טעויות. ההתכחשות לעבר בדרך כלל גורמת לנו ליפול באותן מלכודות פעם אחרי פעם וגורמת לאנשים סביבנו להתעצבן עלינו שוב ושוב על אותם דברים.
יחד עם זאת, לעיתים אנו נוטים להינעל על העבר בצורה אשר לא מאפשרת לנו להתקדם לעתיד. אנו יכולים למצוא את עצמנו "נתקעים" על פגיעות ועלבונות שספגנו בעבר בצורה אשר לא רק שלא פותרת כלום בעבר, אלא שגורמת לנו עוגמת נפש בהווה ואינו מאפשר לנו להגיע למשהו יותר טוב בעתיד. התעסקות יתר בעבר מונעת מאיתנו חשיבה יצירתית לגבי אפשרויות למשהו טוב יותר בעתיד. היא תוקעת אותנו בעבר במקום של הפגיעה או העלבון שספגנו.
לפעמים יש משהו נוח בהתעסקות בעבר, כמה שהעבר לא נעים. הוא מוכר, אינו יכול להפתיע אותנו והוא כבר חלק מאיתנו.
כאשר אנחנו חשים את עצמנו נפגעים, אנו יכולים לתרץ את התנהגותנו בעתיד בפגיעות העבר ללא צורך לקח אחריות של ממש על ההתנהלות שלנו, כי זה לא היה בשליטתנו למשל. אם אנחנו נשארים נעולים על העבר, אנחנו יכולים לשכנע את עצמנו שכך "יד הגורל" ובכך אנו פותרים את עצמנו ממציאת פתרונות לבעיות העבר ומהאחריות של קביעת גורלנו וייעודנו.
לעומת זאת, כדי ליצור מציאות חדשה או לבנות נרטיב חדש לחיים שלנו צריך להתאמץ,
צריך ללכת למקומות לא מוכרים וצריך גם להסתכן.
מסיפורה של אשת לוט אפשר ללמוד כי שגם אם אולי נוח להתעסק בעבר,
בריא יותר אם נמצא את הדרך להתקדם הלאה.
תקציר הפרשה-
פרשת וירא היא אחת הפרשות הדרמטיות ביותר בתורה, הממשיכה את סיפורו של אברהם אבינו.
היא נפתחת בהכנסת אורחים מכובדת של אברהם, המחלים מברית מילה, שמקבל בנדיבות שלושה אורחים שנראים כבני אדם רגילים, אך מתגלים כמלאכים.
האורחים מבשרים לאברהם ולשרה הזקנים כי בשנה הבאה יוולד להם בן, ובשמעם זאת צוחקת שרה מתוך פקפוק ותדהמה על הבלתי אפשרי (שרה פיקפקה וצחקה כי היא ואברהם היו זקנים מאוד ועברו את גיל הפוריות, והיא לא האמינה שהטבע יכול להשתנות עבורה). אחד המלאכים יוצא לשליחותו להשמיד את סדום ועמורה בשל רשעותן הגדולה, ואברהם מנהל משא ומתן חסר תקדים עם ה' בניסיון להציל את הערים בזכות מספר הצדיקים שבהן, אך ניסיונו נכשל. לוט, אחיינו של אברהם, ומשפחתו ניצלים בנס מהחורבן, אך אשת לוט מביטה לאחור בניגוד לציווי והופכת לנציב מלח. לאחר מכן נולד יצחק, הבן המובטח, אך השמחה נקטעת כאשר שרה מבקשת לגרש את הגר ואת בנה ישמעאל מביתם, והם נשלחים אל המדבר. הפרשה מגיעה לשיאה בניסיון הגדול ביותר – עקדת יצחק – כאשר ה' מצווה על אברהם לקחת את בנו האהוב ולהעלותו לעולה (להקריב אותו כקורבן לה', באופן מלא על המזבח). אברהם מקיים את הציווי בציות מוחלט, אך ברגע האחרון עוצר אותו מלאך, והוא מקריב איל במקום בנו, ובכך מוכיח את אמונתו הגדולה לה'.