פרשת בחוקותי

"וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם"

פרשת בחוקותי, החותמת את חומש ויקרא ובמרכזה "פרשת התוכחה", היא הסכם חשוב הנכרת בין העם לאלוקיו,
הסכם שלפיו אם ילך העם בדרך החוקים והערכים שהתוותה התורה, יזכה להצלחה כלכלית ולשקט ביטחוני, ואם חלילה ילך בדרך הפוכה, תצפה לו תקופה של צרות כלכליות וצבאיות עד לחורבן כללי.
אחת ההבטחות הפסטורליות ביותר נאמרת כך: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (כ"ו, ו), אך נוסח הפסוק מעורר שאלה מסוימת, הרי אם יש שלום בארץ ואין סיבה לחרדה, למה צריך לציין שחרב לא תעבור בארץ? הרי איש אינו נלחם באיש וממילא אין צורך בחרבות, יש מהמפרשים שביארו שישרור באזורנו שקט כל כך עד שעמים לא יצטרכו לעבור בארצנו בדרכם להילחם במקומות אחרים, אך אם זהו הפירוש אין כאן כל ברכה עבורנו, ואחרים פירושו שלא תותר כניסת אנשים נושאי חרבות בשערי המדינה, אך זוהי רק עצה בטיחותית ולא ברכה, ולכן אפשר אולי לפרש שהפסוק מבטיח לנו כי לא די שיהיה לנו שקט מאויבים מבחוץ, גם החרב שלנו, המופנית כלפי עצמנו, לא תעבור בארץ, דהיינו, האלימות (הסכינאות) תיעלם מן הארץ, שכן משחר ימינו כעם הייתה שאלת ביטחון הפנים קריטית לא פחות משאלת ביטחון החוץ, ואנשי הסיקריקים (נושאי החרבות מבית שני), נושאים באחריות לחורבן הבית לא פחות מהרומאים שצרו על העיר מבחוץ, ודומה שהאלימות המהלכת בארצנו מסכנת את ביטחוננו ואת שלוותנו לא פחות מן האיום החיצוני, ואם נערים ונערות פוחדים ללכת ברחובותיה של העיר העברית הגדולה פן יאונה להם רע, המצב החמור מחייב אותנו לבדיקה מעמיקה, אפשר כמובן ללכת בדרך הקלה ולהאשים את המשטרה בחוסר מעש לנוכח גלי הפשיעה הגדלים, וייתכן שיש אמת מסוימת בביקורות אלו, שכן נוכחות רבה יותר של שוטרים במוקדי הבילוי ובמרכזי הערים הייתה מרתיעה עבריינים פוטנציאליים ומונעת מעשים חמורים, אולם גם אם יש אמת בביקורת המוטחת במשטרה, היא אינה נוגעת אלא בסימן הבעיה ולא בסיבתה האמיתית, ובפרשת התוכחה, כשהתורה רוצה לתאר את ההליכה בכיוון הלא נכון, היא משתמשת במילים "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי" (כ"ו, כ"א),
קרי הוא דרך מקרה, כלומר: גם כשנראה כי מכות חזקות מגיעות עלינו נחשוב שמדובר בדבר מקרי, אקראי, והקללה הקשה ביותר לאדם היא המצב שבו אין הוא יכול לתת משמעות לאירועים שהוא נחשף להם ואמור להתמודד עמם, שכן אלימות אינה גזירת גורל, אבל פתרונה גם אינו מתחיל ונגמר במשטרה, ולמשטרה יש תפקיד חשוב ביצירת הרתעה ובענישה, אבל אין בכוחה לבטל את הרצון לפשוע,
והטיפול באלימות מתחיל בבית, בגן המשחקים ובבית הספר, ואנחנו חייבים להבהיר לעצמנו ולילדינו אחרינו כי יש אמצעים שאסור להשתמש בהם לעולם, גם כאשר אנו כאובים וכועסים מאוד, ואנו חייבים ללמוד שאפשר וצריך לשלוט ברצון שלנו לסיפוק מיידי בכל מחיר, והכלל הזה נכון כשאנו מתמודדים עם ילד המתחנן למכשיר סלולרי יקר או לממתק שהוא חושק בו, ואם נוכל לרסן את תשוקתו של הילד לסיפוק מיידי, וגם את תשוקתנו שלנו לסיפוק מיידי (בצורת "שקט תעשייתי" והתחמקות מעימות עם הילד), נצעיד את עצמנו ואת הילד למקומות טובים של שליטה עצמית ושיפור חברתי גדול, וכשנצליח לחנך לכך שאלימות היא מחוץ לתחום, ההזדקקות למשטרה תצטמצם כמעט לאפס.

שבת שלום!!

(מתוך ספרו "פרשה בקטנה" של הרב דוד סתיו, יושב-ראש ארגון צהר)

תקציר הפרשה:

פרשת בחוקותי, הפרשה האחרונה בספר ויקרא, פותחת בברית של שכר ועונש בין אלוהים לעם ישראל.
החלק הראשון מתאר את הברכות הגדולות שיבואו על העם אם יקיימו את חוקי התורה וישמרו את מצוותיו: גשם בעיתו, יבול רב, שלום ושלווה בארץ, ניצחון על אויבים והשראת השכינה בתוכם. לאחר מכן, מופיעה "התוכחה" – סדרת קללות ארוכה ומחרידה המתארת את העונשים שיגיעו אם חלילה יפרו ישראל את הברית. העונשים מתחילים במחלות קשות וכישלונות כלכליים ומלחמתיים, ומגיעים עד לחורבן הארץ, הגליית העם ופיזורו בין הגויים. התורה מדגישה כי הצרות נובעות מכך שהארץ "תרצה את שבתותיה" שלא נשמרו, כלומר אי שמירת מצוות השמיטה והיובל.
סיום התוכחה מותיר בכל זאת נימה אופטימית, כאשר אלוהים מבטיח שלא ימאס ולא יגעל בעם, ויזכור את בריתו הראשונה עם האבות, כך שתמיד תהיה אפשרות לחזרה בתשובה וגאולה.
החלק האחרון של הפרשה, פרשת ערכין, עוסק בהלכות שונות הקשורות להקדשת נכסים, אדם או בהמה לבית המקדש, ומפרט את הדרכים לפדיון או להערכה כספית של נדרים אלו. הפרשה חותמת את ספר ויקרא במשפט: "אלה המצוות אשר ציווה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני", ומסכמת את עיקרי החוקים והציוויים שקיבלו ישראל.