פרשת שמיני

איך מוצאים נחמה?

פרשת שמיני יכולה להיות מצפן בכל מה שעובר עלינו בשנה וחצי האחרונות. ננסה ללכת בעקבותיה.

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם, וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם". כמו בשמחת תורה, גם הפרשה שלנו מתחילה בחג, ביום משמח מאוד. אחרי עבודה רבה, סוף סוף חונכים את המשכן, המרכז הרוחני של העם במדבר. יום חנוכת המשכן הוא יום של ברכה, תפילה והתרגשות. אבל אז, בעיצומה של החגיגה, כמו באמצע הריקודים של שמחת תורה, מתרחשת טרגדיה נוראה.
"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא… וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'". משיא השמחה, לשיא האבל. שני הבנים של אהרון הכהן מתים בשיא הפעילות במשכן. ביום החגיגי והשמח בחייו, אהרן הכהן הופך לאב שכול. מאז, אלפי שנים, מסבירים פרשנינו מה היא "אש זרה". הפעם לא נעסוק בכך, אלא בתגובה לאסון. בהתמודדות.
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ"". צמד המילים הזה, "בקרובי אקדש", מלווה אותנו מהמדבר ועד היום. אלוקים לוקח את הטובים, את הקרובים, את המובחרים, את הקדושים. כמה פעמים אנחנו שומעים את המילים האלה בהספדים. 

"וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". שתי המילים האלה אומרות בעצם שלפעמים אין מילים. מול האובדן הגדול, אהרון שותק. מתבונן. משתהה. לא ממהר להגיב ולהסיק מסקנות. נזכיר שאהרון היה הדובר של משה רבנו, שלא היה איש דברים. הוא מונה במיוחד כדי לדבר עם פרעה ועם בני ישראל. ובכל זאת, לפעמים גם איש הדברים דומם. "השתיקה היא היפה שבקולות", קובע משפט חסידי עתיק. שתיקה היא לא פסיביות, היא לא רק אי-דיבור. גם שתיקה היא אמירה אקטיבית, מלאת עוצמה. זו בחירה להתבונן במציאות, להרהר, לחשוב, לא לקפוץ למסקנות.
וכאן מתחיל תהליך הריפוי, השיקום. כמה דברים קורים, בזה אחר זה. קודם כל, כשאהרון שותק, הוא שומע את קולו של אלוקים. רש"י (רבי שלמה יצחקי) כותב על אהרון שהוא "קיבל שכר על שתיקתו". ומה השכר, מה הפרס? "נתייחד עמו הדיבור". אלוקים דיבר איתו לבדו בהמשך הפרשה. כשאתה לא רק משמיע, אתה גם שומע, דברים עמוקים ופנימיים.
ומה המסר של אלוקים לאהרון? הוא מקבל הוראות לגבי עבודת המשכן הנכונה, המדויקת, מעכשיו והלאה. כלומר, אהרון מתאושש, חוזר לחיים, לתפקיד, לשליחות שלו בעולם. זו תחילתה של הנחמה.

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו… וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'". משה רבנו פונה אל האבלים, אל אהרון ואל שני בניו שנותרו בחיים, אלעזר ואיתמר. יש כאן אב שכול ואחים שכולים, ששומעים בשורה חשובה: הם לא לבד. הסיפור הזה הוא לא פרטי, הוא לאומי. יש לכם אחים, כל בית ישראל, אתם חלק ממשפחה גדולה, והם יבכו ביחד איתכם את השריפה הזו.
יעקב ניצן, אבא של סמ"ר גלעד ניצן הי"ד, שנפל בקרב בצפון הרצועה, כתב לי כך: "קראתי כעת שהרמב"ן, רבי משה בן נחמן, כותב בפירוש שלו על כך שאהרון בכה בהתחלה בקול, ואז השתתק. לכן כתוב 'וידום אהרון'. השנה חשבתי לראשונה למה אהרון השתתק ואז נדם. לדעתי, כאשר הוא שמע את קולם של אחיו, כל בית ישראל, בוכים את השריפה, הם נטלו ממנו קצת מהצער, קצת מהכאב. הם הקלו עליו. גם אנחנו זוכים לתחושה הזו, שעם ישראל בוכה ביחד איתנו, וזה נותן לנו תקווה".

והנה מילים לסיכום המהלך כולו. יו"ר ארגון "המזרחי העולמי", הרב דורון פרץ, קם מהשבעה על בנו, סרן דניאל פרץ. "צוות פרץ" הציל חיים של עשרות אנשים והמשיך להילחם, בטנק בודד, במשך שעות. דניאל נחשב נעדר ואז חטוף, ורק אחרי 163 ימים הוכרז כחלל, והמשפחה החלה לשבת שבעה. אביו שלח נאום עוצמתי באנגלית לכל הקהילות היהודיות הרבות שליוו את המשפחה, ונראה לי חשוב לתרגם את הדברים לעברית:
"האם כל התפילות שלכם היו לשווא? 163 ימים של מצוות ומעשים טובים, והנה מתברר שדניאל נהרג כבר בשמחת תורה. אני יודע שיש תלמידים ששאלו את המורים שלהם: למה התפללנו? אז אני רוצה לומר לכם: עזרתם לנו מאוד.
קודם כל, בזכותכם, התקבל סוף סוף וידאו של דניאל, שהחלטנו לא לראות בעצמנו. הרבנים והרופאים ראו את הסרטון וקבעו חד משמעית שדניאל נהרג בשמחת תורה, ולא סבל מאז.
בשבילנו, הידיעה שבמשך 163 יום של דאגה דניאל לא סבל, היא חלק מהנחמה. קיבלנו ודאות, ואנחנו יכולים להתחיל להתאבל. הוא במקום טוב כבר 163 ימים. הכאב והאובדן הם שלנו, אבל אנחנו כבר לא דואגים לו. החשש התמידי הזה נפסק, וזה מקור להקלה גדולה.
אנחנו מאמינים שזה בזכות כל הטוב שעשיתם. התפילות שלכם לא יכלו להחזיר אותו לחיים, אבל במובן מסוים הן החזירו אותנו לחיים.
שנית, התפללנו תמיד על דניאל ועל כל שאר החטופים. למשל, מתן אנגרסט, מתן שחר בן ענת, שהיה איתו בטנק ואנחנו רוצים שיחזור מהשבי בחיים. אנחנו תמיד מתפללים על כולם, ויש עוד רבים. זה חשוב.
ושלישית, התפילה לא רק משנה את העולם, היא קודם כל משנה אותנו. אנחנו משתנים, ואז משנים את העולם.
חברים יקרים, כמות האנשים שהשתנו מאז שמחת תורה – היא אדירה. אנחנו לא מפסיקים לקבל הודעות תמיכה, ביקורים של משלחות שבאות לישראל, תמונות של הפרשת חלה, של עצרות והפגנות בכל העולם.
כולנו קרובים יותר אחד לשני וקרובים יותר לאלוקים. השתנינו לתמיד. תמשיכו להתפלל על החטופים, על החיילים ועל כל עם ישראל. תודה".

כתבה סיון רהב מאיר, השיעור השבועי לפרשת שמיני קישור לשיעור