הקידוש הוא דֶלת בין שני חדרים –
חדר אחד הוא ימי החול
מהצד השני של הדלת יש קודש.
המפתח לדלת הזאת עשוי ממילים וכוס יין.
הקידוש מעביר אותנו מ'זמן' אחד ל'זמן' שני – זהו תהליך מופשט, אך בקידוש הוא נפרט למעשים מוחשיים. לעיתים האוזן שלנו 'רגילה' בקידוש, והמילים עוברות מעלינו בדרך אל המנה הראשונה.
הפעם נשהה את המבט על מילים הידועות,
נחקור אותן ואת הרגע הזה של המעבר מזמן אחד לזמן שני, מחול לקודש.
מצורפת הצעה ללימוד לצעירים באירוע קידושישי שלכם. ניתן לקחת את מערך הלימוד בשלמותו או חלקים מתוכו.
הצעה לשיח:
א. במידה ואלו מפגשים ראשונים כדאי לפתוח במשחק היכרות.
למשל: כל אחד אומר את שמו ומשתף בסיפור או מידע אישי שקשור לקידוש: מנגינה מיוחדת (לפי מוצא המשפחה), גביע מיוחד משפחתי, קידוש אחד בחיים שלא אשכח (למשל בטיול או בצבא), אנשים ספציפיים שקשורים לקידוש במשפחה, שיר שעולה בי אסוציאטיבית לקידוש ועוד. (גם לא לעשות קידוש – זה שיתוף)
ב. לימוד משותף והכרות עם קידוש. (עמוד 1 בדף המקורות)
להורדת והדפסת דף מקורות הלימוד לחץ כאן.
למעבר להנחיות ושאלות מלוות להנחיית הלימוד לחץ כאן.
ג. סיכום המפגש (כאן תוכלו להתייחס לחלק מהקטעים בעמוד 2 בדף המקורות. דף למנחה עם מילות הסבר אפשר להוריד כאן).
מעמד הקידוש הוא זמן בו אנו מבקשים לגעת בשמים, להרגיש התרוממות וקדושה. את רגע המעבר הזה אין אנו מציינים במילות סיכום אישיות וגם לא סיכום אירועי השבוע. כנראה שהדרך להרגיש קדושה עוברת דרך הרמת המבט גבוה יותר.
הקידוש מורכב מ־3 חלקים:
1. קריאת פסוקים מספר בראשית המתארים את סיום מלאכת הבריאה ואת השבת.
2. ברכה על היין ("בורא פרי הגפן");
3. ברכת השבת וקדושתה – "ושבת קודשו באהבה וברצון הנחלתנו".
בקידוש מוזכר עניין זכר ליציאת מצרים וזכר למעשה בראשית (הרחבה בדף למנחה).
בקידוש, מדי שבת, על ידי אזכרת יציאת מצרים – מנכיחים בשולחן השבת סיפור של גאולה. בגאולה הזו יש היבט לאומי, אבל לא רק, היא מזמינה את האדם שהיה שקוע עד אתמול בעמל לגאול את עצמו, להתקרב אל בוראו, אל משפחתו ואל עצמו. "כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם/ כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,/ לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ/ בְּיָד חֲזָקָה, /אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם…" (אמנון ריבק). ואולי דווקא בתקופה הדוהרת שבה אנו חיים, הגאולה הזו לא פחות חשובה מדורות קודמים בהם היינו עבדים.
לסיכום-
פנים כפולות לה לשבת – עבר והווה.. היא אמנם משמשת זיכרון לשני אירועי עבר ענקיים, אבל שניהם מטילים אחריות על האדם בהווה, מאחר ופעולתם טרם הסתיימה.
בכל שבוע ושבוע אדם נקרא ליצור, לחדש ולתקן בעולם, ובסיומם של שישה ימי יצירה הוא צריך לגאול את עצמו ולשבות מכל מלאכה, כדרכם של אנשים חופשיים. על כך אנו מכריזים בקידוש על שאנו חיים בעולם שנברא ועולם שנגאל, מעידים שאנו ממלאים את חובתנו להמשיך וליצור ולעולם לא להיות עבדים, להעיד שאנו חיים בעולם של שישה ימי מעשה ויום של מנוחה, עולם שיצא וממשיך לצאת מעבדות, עולם שיש בו שבת.
כתבה: יוכי נדבצקי, מחלקת הדרכה אגף פעילים צהר