צמיחה מתוך משבר
רחל רמן הייתה רופאה בבית חולים ציבורי גדול בארה"ב ומתוקף תפקידה טיפלה בחולים שחלו במחלות קשות. היא עצמה הייתה אישה חולה מאוד והתמודדה מאז צעירותה עם מצבים חשוכי מרפא. היכרות זו עם עולם החולי והרפואה משני צדדיו אפשרה לה להגיע לתובנות מעמיקות על נפש האדם. היא הבינה שלצד ההתמודדות הגופנית הקשה של החולה, המצוקה הנפשית היא קשה לאין ערוך. בספרה ברכות סבי היא מתארת את המפגשים שלה עם מטופליה והמוטיב המרכזי בספר הזה הוא שהחיים בשלמותם, לרבות הכאב שבהם, הם ברכה. את המסר הזה היא לומדת מהסיפור בפרשה שלנו, פרשת וישלח:
"יעקב נאבק עם איש, שבהמשך מתברר שאינו אלא מלאך א-לוהים. אף על פי שבמהלך המאבק יעקב נפצע פציעה קשה, הוא מצליח בסופו של דבר להתגבר על המלאך, ולמרבה הפלא, בתום המאבק הוא מבקש ממנו ברכה. אדם חולה חווה את חייו כמאבק, אך גם בבריאותנו החיים כרוכים ברגעים של כאב, פציעות ואובדן. מן הסיפור הזה אנו למדים עד כמה רגעים כאלו יכולים להיות גם מכוננים בעבורנו. הם מעוררים אותנו לשאול שאלות מהותיות על החיים ולנסות להכיל את המציאות הקשה שנכפית עלינו. מסיפורו של יעקב אנו למדים שבקושי יש גם ברכה והוא מסוגל להצמיח בנו כוחות ותובנות שלא התגלו קודם לכן". (ברכות סבי, עמ' 29–30)
סיפור יעקב והמלאך מאיר באור חדש את דמותו של יעקב. במבט ראשון נראה שעשיו הצייד ואיש השדה החי על חרבו- הוא החזק במשפחה, ואילו יעקב "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז) הוא הפסיבי והחלש יותר, ה'ילד של אימא'.
אולם סיפור המאבק מציג לנו תמונה שונה בתכלית ומגלה ביעקב את עוצמתו ויכולתו להיאבק במכשולים שלפניו ולהתגבר עליהם. ואכן, בעקבות אותו מאבק, יעקב מקבל את שמו החדש, המבטא יכולת זו: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (שם, כט). הכוח שעליו מדובר כאן אינו רק כוח גופני אלא גם כוח רצון, כוח הרוח.
לאמיתו של דבר, גם משמו המקורי של יעקב שנתנה לו אמו בשל אותו מעשה שהספיק לעשות טרם צאתו מהרחם, עולה דמות שנמצאת במאבק והמנסה לגבור על הגורל: "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (בראשית כה, כו).
שני השמות של יעקב מרמזים על תנועת חייו של יעקב: מאבק. נראה שהמציאות נוטה כמעט תמיד נגד יעקב וכדי להתגבר עליה אין לו מנוס מלהילחם. משום שהוא נולד שני, הוא נאלץ לקנות את הבכורה ומפני שאביו העדיף את עשיו על פניו, היה עליו לקחת את הברכות במרמה. הנסיבות מאלצות אותו לגלות לחרן ולחזור לביתו רק אחרי עשרים שנה. גם בחרן הוא נאלץ להיאבק כדי להתחתן עם רחל וכדי להתפרנס. בשובו סוף-סוף לארץ כנען הוא מגלה שגם כעבור עשרים שנה ויותר לא פסק ממנו איום הרצח והוא נאלץ להתמודד עם עשיו שבא לקראתו עם 400 איש.
את השם השני שקיבל יעקב מהמלאך נושאים אנו, צאצאיו. בבחינת מעשה אבות- סימן לבנים.
במהלך אלפיים השנים שהיינו בגלות נאבקנו לשרוד, לשמור על אמונתנו ועל מורשת אבותינו. וגם כשזכינו לחזור לארצנו גילינו, כמו יעקב, שגם כאן לא פסק האיום על עצם קיומנו ונגזר עלינו מאבק בלתי פוסק כדי לשרוד. למרות כל המכות והקשיים במהלך ההיסטוריה, לא נעלמנו, אלא להיפך. היכולת לצמוח מתוך הקשיים ולהפוך קללה לברכה אפיינה את סיפורי ההישרדות של עם ישראל והיא הפכה אותנו למי שאנחנו.
(נכתב ע"י הרב יעקב נגן, ראש הבית המדרש לישראל והאנושות, ראש מכון בליקלה
ור"מ בישיבת ההסדר בעתניאל)